ירושלמי- שמחה ואכילה בבית השואבה

חג הסוכות ידוע בזיקתו העמוקה לארץ ישראל. יתן ד' ואור החג הזה יוסיף בנו אחיזה בתורתה של הארץ. וכדברי הרצי"ה: "בשנים האחרונות, חלה תחיית התורה בלימוד הירושלמי, וזה הולך וגדל. הגדלות, והשלמות, והתמימות, צריכה להתגלות, ממקור האור הגדול, של שילוב הבבלי והירושלמי." (מתוך התורה הגואלת ח"ד, עמ' עט)

בשני התלמודים מתארים את סדר היום של אותם חסידים ואנשי מעשה שהיו שמחים בשמחת בית השואבה.

יש כמה הבדלים בין התלמודים בזה. נדגיש את אחד מהם. 

בבבלי: "תניא אמר ר' יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו! כיצד?? שעה ראשונה תמיד של שחר; משם לתפלה; משם לקרבן מוסף; משם לתפלת המוספין; משם לבית המדרש; משם לאכילה ושתיה; משם לתפלת המנחה; משם לתמיד של בין הערבים; מכאן ואילך לשמחת בית השואבה."

ובירושלמי: "א"ר יהושע בן חנניה: כל ימים של שמחת בית השואבה לא היו טועמין טעם שינה כל עיקר! בתחילה היו הולכין להקריב תמיד של שחר; משם היו הולכין להקריב את המוספין; ומשם היו הולכין להקריב נדרים ונדבות; ומשם היו הולכין לוכל ולשתות; ומשם היו הולכין לתלמוד תורה; ומשם היו הולכין להקריב תמיד של בין הערבים; ומשם היו הולכין לשמחת בית השואבה."

מודגש שיש הבדל מה קודם למה - אכילה ושתיה ותלמוד תורה.

האם זה הבדל ביחס לאכילה ושתיה או ביחס לתלמוד תורה?

נראה שזה גם וגם. 

כנראה בתלמוד הבבלי יש חשש שאם ילכו קודם לאכול ולשתות, זה יפגום בישיבת בית המדרש. בחו"ל, העניינים הגשמיים של צרכי החיים קרובים להביא עמם נפילה בעבודת ה'. ולכן ילך קודם לבית המדרש ואח"כ לאכול. 

זה דומה לדברי הגמרא בברכות (ד):

"שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי ואוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואח"כ אקרא ק"ש ואתפלל, וחוטפתו שינה ונמצא ישן כל הלילה. אבל אדם בא מן השדה בערב נכנס לבית הכנסת אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה וקורא ק"ש ומתפלל ואוכל פתו ומברך."

אבל בא"י אין פחד מהגשמיות, אדרבה בכחה להוסיף שלימות וחיות בעבודה הרוחנית, והיא עבודת ה' גם מצד עצמה. לכן בתלמוד הירושלמי היו אוכלים ושותים ואח"כ לומדים תורה.

נראה שהדרך העולה ממיזוג שני התלמודים יחד, היא שיש דרך בה העולם הגשמי מהוה חלק משמעותי בעבודת ה', אבל זה דורש תשומת לב ודיוק. "לא ויתור של אמת, כי אם דיוק של אמת" (לשון הרב זצ"ל באגרת תרפט)